שבוע מטלטל עבר על ארצנו הקטנטונת. עצב לאומי על משפחה שלמה שחייה נגדעו בפיגוע מתועב, ועצב אחר, לאומי לא פחות, עם מותו הטרגי של אמיר פרישר גוטמן. המוות שלו, הנוראי, ההירואי והלא יאומן הוכיח לכולנו שוב, שהמציאות הזאת עולה על כל דמיון, גם הדימיון הפרוע ביותר.
שבוע עם אתגרים אחרים, פרטיים עבר על משפחתנו…
האחיין שלי, שהוא הנכד הבכור במשפחה התגייס השבוע ליחידה קרבית. הילד המותק הזה, שאהוב וחשוב לי בדיוק כמו ילדי, פתאום חיל, פתאום במדים. והוא כבר לא ילד, והוא כבר לא רק שלנו, אלא שייך לצה״ל… והגיוס שלו, שינה את הסטטוס שלו, אבל לא פחות מזה, שינה את הסטטוס של כולנו, שהפכנו ביום אחד למשפחה דואגת, שיש לה ילד בצבא… וכמה החיים של כולנו נראו אחרת עד לפני שבוע, וכמה הם שונים עכשיו.
ועכשיו יש פחד, ודאגה לשלומו של החייל שלנו, האם התקשר? האם ייצא שבת? וכך ביום אחד החיים משתנים, התכנים משתנים.
ואני שואלת את עצמי, ונשאלת על ידי אחרים, איך מתמודדים עם כל המתרחש סביבנו? הקשיים הקטנים, הגדולים, הלאומיים, האישיים? איך ממשיכים לחיות לצד כל אלה?
ובימים אלה של קושי לאומי, ואישי, מזכירים לנו לאהוב את מה שיש, ואת מי שלצידך, ולזכור להגיד שאוהבים כי מי יודע מה יהיה מחר? ולא לשכוח לחבק, ועוד חיבוק, כי לא הכול מובן מאליו, ומי שיש היום, לא בהכרח יהיה איתנו מחר. וכולנו יודעים להתכנס ולחבק את אהובנו בימים כואבים כאלה, ורובנו חוזרים לשגרה הרגילה ברגע שהכאב פוחת. ואני חושבת לעצמי, וחולקת אתכם את המחשבות שלי, אולי ננסה משהו נוסף?

במקום להודות על מה שיש לנו עכשיו, בלהט הכאב, ובעוד שבועיים לשכוח מזה ולחזור לשגרה, אולי נעשה לנו מנהג של קבע? נחליט שמהיום והלאה מודים על כל מה שיש באופן קבוע?

בכל ערב, לפני שסוגרים את היום, להיזכר בדברים הטובים שקרו לנו. רגעים חשובים וגדולים לצד רגעים קטנים ולא משמעותיים, רגעים ששווה לעצור ולהיזכר בהם בסופו של יום, ולומר עליהם תודה. דברים שיזכירו לנו מדי יום את הטוב, האהבה, השמחה, המשפחה, החברות, והחיים עצמם. כדי שנזכור בסופו של כל יום להיות שמחים, ומוקירי תודה, כל יום, ולא רק כשהמציאות טופחת על פנינו בטרגדיות מטלטלות.

החיים שלי, שלנו, לא מושלמים. כולנו מתעצבנים, מתווכחים וכועסים על הקרובים לנו, מנהלים פנקסנות, רבים, ומשלימים וחוזר חלילה. לצד כל אלה, צריך לזכור תמיד להודות. על מה שיש, על מי שחיי לצידנו ומסביבנו, ועל כך שיש לנו חברים למסע .

חשוב לנו לזכור שבתוך המסע הזה, שקוראים לו החיים שלנו, יש אתגרים, ואובדן ועצב, ולצד כל אלה, יש אהבה, שמחה, והצלחה, וחיים.

היום יש לנו את אלה לצידנו, ומחר, אין לדעת.
אז בואו ננהיג מנהג של תודה, על מה שיש היום, כדרך חיים.

בשורות טובות, אמן.